לפעמים אנחנו מוצאים את עצמנו מטיפים לצד השני ומאשימים אותו בדברים שלפעמים אין לו שום קשר אליהם. אנחנו נכנסים ללופ של הסברים, חוזרים על אותן טענות שוב ושוב, ולא מצליחים לעצור את המילים.
לפי גישת NEVERMIND ועיקרון “השם לא משנה”, יש סיבה ברורה לכך שאנחנו נתקעים בלופ הזה. הסיבה היא שמה שאנחנו מאשימים בו את הצד השני, נמצא קודם כל בתוכנו.
המראה המטעה
כשמשהו מכעיס אותנו עד כדי איבוד שליטה מול אדם אחר, זה קורה משום שהוא משקף לנו חלק שאנחנו מסרבים לראות בעצמנו. אם אתם מאשימים את הצד השני שהוא אנוכי, חסר אחריות או מתעלם, ההיפוך דורש לעצור ולשאול את השאלה הישירה: איפה בחיים שלי אני אנוכי. איפה אני חסר אחריות.
הצד השני הוא רק מראה שניצבת מולכם.
למה לופ ההטפות לא עוצר
אנחנו ממשיכים להטיף מתוך ניסיון לתקן בחוץ את מה שמפריע לנו בפנים. אנחנו מנהלים ויכוח עם עצמנו, אבל משתמשים בצד השני בתור קהל. בגלל שהשורש של הבעיה הוא פנימי, שום כמות של מילים, צעקות או שכנועים כלפי חוץ לא תפתור אותה. אנחנו פשוט כועסים על המראה, במקום להסתכל באומץ על מי שעומד מולה.
איך מבצעים את ההיפוך ועוצרים בזמן
כדי לצאת מהלופ, צריך לזהות אותו בזמן אמת. ברגע שאתם שומעים את הקול שלכם עולה ואתם מתחילים למחזר טענות, קחו צעד אחורה. עשו עצירה.
שאלו את עצמכם בשקט: איפה הדבר הזה שאני מאשים בו עכשיו, חי בתוכי.
ברגע שתבינו שהכעס הוא בעצם קריאת השכמה לעבודה פנימית שלכם, הצורך להטיף לצד השני ייעלם מעצמו. פתאום מבינים שהשם באמת לא משנה, כי האדם שמולכם רק עזר לכם להאיר נקודה שדרשה התייחסות. כך עוברים ממאבק מתיש מול האחר, לשקט ולהבנה עצמית.
מעבר למילים
המקום שלי מחכה לך לחקירה שקטה
מה שמעבר נבנה כשיש מקום לשבת עם זה. אפשר להמשיך כאן או ללכת לעומק לבד בארכיון.