אנשים מנסים לדמיין את הבורא כאילו מדובר בבעיה חזותית. הם שואלים איך הוא נראה, איפה הוא נמצא, מה היה לפניו, ומה היה לפני היקום. אבל כבר כאן מסתתר כשל לוגי.
כדי לדמיין משהו, אתה חייב לתת לו גבול. אתה חייב לצבוע אותו, למקם אותו, להפריד אותו מדברים אחרים. ברגע שעשית את זה, קיבלת אובייקט סופי. לא אינסוף.
למה הדמיון לא יכול לתפוס את שורש המציאות
הדמיון הוא כלי מכני. הוא נועד לעבוד עם נתונים סופיים: צורות, קווי מתאר, זמן, מקום, יחס בין דבר לדבר. לכן הוא טוב מאוד בשביל לדמיין עץ, אדם, כוכב או חדר.
אבל אם הבורא מוגדר כשורש המציאות, כאינסוף, כחסר גבולות, אז הדמיון פשוט אינו הכלי המתאים. זה לא עניין של רמה רוחנית נמוכה. זאת שגיאת קטגוריה. כמו לנסות לשקול מחשבה בקילוגרמים.
כל מה שאתה מצליח לדמיין הוא כבר לא הבורא
שאלו את ההפך
מה אם חוסר היכולת שלך לדמיין את הבורא אינו תקלה, אלא ההוכחה הלוגית לכך שאתה נוגע באינסוף?