האשליה של האחר: האם בסוף אני מדבר לעצמי?

המחשבה “אולי אני מדבר רק לעצמי” מפחידה מאוד את האגו. מיד קופצת תמונה של בידוד מוחלט: אני לבד בתוך התודעה של עצמי, כל האנשים מסביב הם תפאורה, ואין שום אהבה אמיתית, שום קשר אמיתי, שום מוצא.

אבל לפני שנבהלים, צריך לבדוק מה בדיוק נאמר כאן. מי זה “אני”. ומה פירוש “לבד”.

למה הרעיון הזה מפחיד כל כך

האגו בנוי על נפרדות. הוא צריך להרגיש שיש אני כאן, עולם שם, ואנשים אחרים שמולם צריך להתגונן, להצליח, לקבל אהבה, להוכיח ערך או לשלוט. לכן המחשבה שאין באמת “אחר” נשמעת לו כמו מחיקת הקרקע.

מבחינת האגו, להיות לבד פירושו להיות מנותק ממקורות הזנה. בלי אישור, בלי אהבה, בלי עזרה, בלי השתקפויות שיחזיקו את הסיפור שלו. לכן הוא חווה את הרעיון הזה כאיום קיומי.

הכשל של הסוליפסיזם הרגיל

סוליפסיזם במובן השטחי אומר: רק אני קיים, וכל השאר הם בובות בתוך הראש שלי. אבל זאת עדיין מחשבה אגואית מאוד. היא מניחה שה”אני” המקומי שלך - הגוף שלך, השם שלך, הזיכרונות שלך - הוא המרכז המוחלט של המציאות.

כאן בדיוק הטעות. אם כבר בודקים מה באמת קיים, צריך לבדוק גם את ה”אני” הזה. האם הוא באמת ישות עצמאית וקבועה, או שגם הוא חלק מן האשליה של הנפרדות.