כאשר אדם לוקח את החיים ברצינות מוחלטת, כל הפסד קטן נהיה איום קיומי. כסף, זוגיות, מעמד, בריאות, הורות, כישלון - הכול נהיה כבד מדי. מכאן נולד הרבה סבל.
אחת האפשרויות הרדיקליות ביותר היא לבדוק אם כל תחושת הכובד הזאת נשענת על הנחת יסוד אחת: שהדמות המקומית שאתה חווה כ”אני” היא כל המציאות שלך, וכל פגיעה בה היא פגיעה באמת המוחלטת.
למה רעיון החלום אינו בריחה אלא בדיקה
כשאומרים “אולי החיים הם כמו חלום”, לא חייבים להתכוון לשטות ניו-אייג’ית או לבריחה מאחריות. הכוונה יכולה להיות לניתוח מכני: בחלום אתה חווה דברים כאמיתיים לגמרי, עד שאתה מתעורר ורואה שהצופה, הדמות והעולם היו חלק מאותה תודעה.
השאלה כאן היא לא אם העולם הפיזי קיים או לא. השאלה היא האם הנפרדות שאתה חווה - אני מול העולם, אני מול האחר, אני מול הכישלון - היא אמת מוחלטת, או מנגנון שמאפשר חוויה.
הנפרדות היא תנאי למשחק
שאלו את ההפך
מה אם הבעיה אינה הקושי במשחק, אלא השכחה שאתה משחק?